פרשת וישלח

אנחנו נמצאים בע"ה בפרשה השנייה שמדברת על יעקב אבינו (יע"א). יש בפרשה הזאת המון נושאים חשובים מאוד. אולי נתחיל מהנושא היותר מוכר שיעקב אומר "עם לבן גרתי", ואומרים חז"ל "עם לבן גרתי" מביא את זה רש"י - "ותרי"ג מצוות שמרתי". כבר לפני זה כתוב על אברהם אבינו "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי". אחר כך יש גם את יצחק, המדרש בויקרא אומר - יצחק קיים מה שכתוב בתורה. אבל ביעקב זה מובלט מאוד. ולמה ? יעקב אבינו כמו שהזכרנו, ממנו נולדים 12 שבטים, ובעצם יע"א זה עמ"י. לכן חשוב מאוד ללמוד על יע"א, כדי לדעת מה טמון בנו. ולא פחות ממה שטמון בנו, לאיזה מצבים מורכבים אנחנו נגיע במהלך השנים. הכל נמצא ביע"א.

כשיעקב אבינו יוצא אל לבן הוא חולם חלום ובו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". רש"י אומר  שצריך לשים לב, כל מילה שצריכה ל' בתחילתה שם לה ה' בסופה. כלומר, ארצה זה לארץ. הסולם מוצב לכיוון הארץ, הוא לא נוגע בה הוא בכיוון הארץ. מה יש בחלום הזה? שכדי לדעת איך לחיות בארץ הראש צריך להיות בשמיים. זה הכלל, יע"א ראשו בשמים. ראשו בשמים והוא אינו נוגע בארץ, אלא הוא מסתכל על הארץ וחושב בחכמה רבה איך ומתי מתקנים את הארץ, את העולם - וזה תפקידו. לכן כשיעקב אומר 'עם לבן גרתי', אז אפשר לקרוא את זה - הייתי עם לבן והצלחתי להישאר תמים. אבל נראה שגם אפשר לומר אחרת: עם לבן גרתי - איך אשאר לגור עם לבן? איך אפשר לגור עם הרשעות הזאת? תשובה - כי תרי"ג מצוות שמרתי. המצוות לא רק שומרות עלי, אלא גם מצוות אותי לפעמים להיכנס ללבן הרשע הרמאי, כי הקב"ה רוצה ששם אני אתקן תיקונים. שני טיפוסים מלווים את יעקב: 1. עשיו 2. לבן. זה היעד, כשאנחנו מדברים על תיקון עולם אנו מדברים על תיקון כל העולם. שכל הכוונות הכי שליליות רקובות וחומריות שאין להן שם שמיים, לאט לאט יתרוממו ויגידו "ה' אלוהי ישראל מלך".

מי שיודע את זה וזאת המטרה שלו, יש לו כמה תכונות:

 1. סבלנות – עשיו נפגש עם יעקב בפרשה ואומר לו - בוא נלך ביחד. אומר לו יע"א - 'אתנהלה לאיטי'. הכל בסדר ואתה חביב, אבל לא בגלל איזה חיוך אני חושב שהעולם מסודר. יש לי סבלנות. עוד לא ברור לי שהאהבה שלך... . בתורה שלי רשום "בידוע שעשיו שונא ליעקב". אז מה, הכל השתנה? זה צריך עיון, זה לא כזה פשוט. סבלנות.

2. צריך לרדת ארצה בזמנים מסוימים. אומר רש"י: מה גרם לעשיו להתפעל מיעקב?  ריבוי ההשתחוויות. לעשיו התנפח החזה מרוב חשיבות. יש גם זמנים שעמ"י, בשביל שאומוה"ע יזהו אותם, צריכים גם לקוד ולהשתחוות. אבל זה מחושב. לא מחולשה, אלא מחכמה - איך מרימים את העולם החומרי ומחברים אותו למקור שלו. זו לא אומללות או מסכנות, לא בגלל שעשיו שונא אותי אז אני משתנה ואני איתו. לא באנו להיות איתו. יש פה דרכי שלום. יש לנו מטרה, לתקן עולם במלכות שדי. לא כתוב בשום מקום בתורה שמטרתנו להתפשר.  התורה עניינה תיקון. יע"א עושה הכל מתוך מטרה אחת ברורה. לעתיד לבוא עשיו יתעלה 'והייתה לד' המלוכה'. שם היעד, ואז זה מצוין להשתחוות. ההשתחוויה היא כדי שאומוה"ע יגידו 'כי לה' המלוכה ומושל בגויים', אז זה בסדר.

3. גבורה, מלחמה. פעמים ובניסיון להרים את העולם למקורו מתרחשת מלחמה. אומוה"ע לא מסכימות, לא רוצות לעלות, ומנצלות את הרגע שאתה יורד כדי להשאיר אותך למטה. גם שם  צריך לדעת להתמודד. אז יש דורון, מלחמה, ותפילה. תפילה זה הראש בשמיים. דורון זה ההשתחוויות. ומלחמה זה להיות מוכן לרשעה חוצת גבולות. יעקב חוזר ארצה. הוא בונה מזבח בבית אל, ורש"י אומר על הפס' "ויקרא לו אל אלוהי ישראל" – הקב"ה קורא ליעקב אל, קורא ליעקב אלוהי ישראל. הקב"ה הוא אלוהי ישראל, זה נכון. אבל אם אתה מחפש דמות שמקפלת בתוכה  את כל המעשים של עמ"י, זה יע"א. ואם אתה מסתכל על התורה ומנסה להבין מה המטרה של עמ"י, כותב הרצ"י -החזקת עמדה "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה ".

מפורסם על החפץ חיים שהיה צדיק תמים, והוא אמר שתמים תהיה עם ד' אלוקים דווקא!  ואז מתוך עומק קדושה ואמונה מבררים את סיבוכי החיים ויודעים גם לעשות פוליטיקה, פוליטיקה כלל עולמית. כי אי אפשר  להשאיר את העולם במצבו הארצי, אלא ניגשים אליו ב"תמים תהיה עם ד' אלוקיך". ואז כל מה שנעשה זה יהיה תיקון. אבל אם לא ניגש ככה, כל מה שנעשה זה יהיה הרס וחורבן.

כדי לפעול בעוה"ז אתה צריך להיות תמים. כי העולם מסובך, ורק מי שנמצא עם ד' בתמימות דעת, רק עם ה', אז איפה שהוא נמצא הוא מרים את המציאות למעלה.      

 עוד אנחנו רואים שכתוב בתחילת הפרשה דבר שאין לנו מושג בו -"וישלח יעקב מלאכים". אומר רש"י: "מלאכים ממש". מי שרוצה לגלות את ה' לעולם, יכול להשתמש בכל מה שנמצא בעולם. כדי לבוא לעשיו אחרי 20 שנה, צריך בירור מה קורה אצלו. יעקב לא בעל גאווה ובטוח שינצח כי ניצח את לבן. לכל אומה יש סולם כדי לדעת איך ניגשים אליה. ודרך הסולם המסויים מרימים אותה כלפי מעלה. כדי להרים את המציאות צריך להכיר מול מי אתה עומד, וזאת עבודה שדורשת רצינות. כדי לעשות עבודה רצינית אלוקית, יע"א שולח מלאכים. כדי שיתנו לו תיאור מצב על עשיו, כדי שידע באיזה דרך לפעול. 

להשתחוות זה אומר גם לתת מקום לארציות, מקום לחומר. וזה מאוד מלהיב את עשיו. הוא רואה שגם יעקב מבין בחומר סוף סוף. "מי לך כל המחנה הזה"? איך אתה יעקב הבייני"ש, חזרת עם כל זה? עכשיו עשיו מתחיל להרגיש חיבור- הנה יעקב גם מבין בעולם הזה. אפשר לדבר איתו. אבל עשיו לא מבין, שיעקב מבין בעולם הזה כי ד' איתו . לעומת עשיו שמבין בעולם הזה כי ה' לא איתו. צריך דמיון כדי לגשת לעולם הזה. אבל אסור להתתבלבל, יש הבדל איך שעשיו ניגש ואיך יעקב ניגש. 

עוד רואים שבתחילת הפרשה ובסוף הפרשה מדברים על יעקב ועשיו. מנשה המלך בא בטענה על משה. אומרת הגמ' : וכי לא היה לו למשה מה לכתוב? יכול להיות שהייתה לו טעות? מה זה כל האריכות של תולדות עשיו? אבל הרמב"ם אומר לנו [בהקדמה לפרק חלק] : אין הבדל "בין ותמנע הינה פילגש עשיו" לבין "אנוכי ה' אלוקיך". אם הקב"ה מורה לכתוב את זה, אז זה חשוב. ואם מנשה  רוצה להוריד את זה, אז זו כבר לא תהיה תורת ד' תמימה. התורה היא דבר ד', לכל מילה יש שם חשיבות והכל זה דבר ד' למשה רבינו.

בהמשך הפרשה מופיע מעשה שכם. יעקב ועשיו הם שני ייעודים נבואיים. מעשיו יוצא זרע עמלק. מעשה שכם מראה לנו את ההבדל בין הנפש של היהודי לנפש של הגוי. עוד מעט חנוכה, ואומר הרב בעין אי"ה שהיוונים נלחמו בבית היהודי - שם יש אבא אמא וילדים. את הדבר הזה מבחינתם צריך להרוס כליל. אין משפחה... לעומת זאת צניעות, כותב הרב, זו טהרה. פריצות זו טומאה. טהרה זה גבורה. להיות אדם צנוע זה להיות כנוע, להיות גיבור ,להיות שלם.  לדעת את הקשר בין הגוף לבין הרוח. זה נקרא להיות בריא, "רופא כל בשר ומפליא לעשות". טומאה זו חולשה של היצר ושל הגוף. זו כל פרשת שכם על רגל אחת: יש עולם שמתחיל מהחומרנות, עוד נדבך לחומרנות. היום 'שכם' נמצאת במסכים. שלא תחשבו שזה סיפור ישן, שכם זה מה שיהיה בא"י. ינסו למשוך אותנו להיות חלשים עם טמטום, להרוס את הנפש שלנו, להחליש את הגוף ולהתייחס אליו כדבר הכי חומרי ובהמי עלי אדמות, ואפילו לא נשים לב שזה מה שקורה. ובלי להיכנס לפרטים, הקנאות של שמעון ולוי היא נכונה. מה זה הדבר הזה שלוקחים בת ישראל ומתייחסים אליה בפריצות?! "ותדבק נפשו"- אתה מכיר אותה בכלל? עמדת על דעותיה? ביררת את שאיפותיה? על משפחתה? לא. אני עם היצר! היצר אמר מתאים לי- אני לקחתי. אתה עם היצר? אז אנחנו נכחיד אותך. לא כי פגעת בנו, אלא כי אתה תפיל את העולם עם היצר. ממתי היצר מנהל את המציאות? יעקב לא מתנגד לזעקה של שמעון ולוי, ראוי להדגיש לכולנו. יכול להיות מישהו שרואה שמתייחסים לעמ"י כמו סוסים וכלבים והוא לא יתעורר לזעוק ויעשה תשובה?

הזעקה שלהם מדויקת. כל מה שיעקב אומר, זה כשאתם מרימים את המציאות שצריך לעבור דרכו. יעקב שנפגשת עם לבן ועשיו, הוא יודע את הדרכים. אחרי הקנאות אנחנו רוצים שמלכות ד' תופיע בעולם, ולכן צריך לחשוב איך עושים את זה נכון ולא מתוך התרגשות מקומית. זה מה שנקרא סבלנות. ולכן מה עושה יעקב ? "ויחן את פני העיר". אומר רש"י שיעקב מטבע ומרחצאות תיקן להם". הוא מלמד אותם איך מקימים חברה מתוקנת וכך לאט לאט הם מקבלים מידות טובות, של אומוה"ע לא של עמ"י. לא כל דבר מיד פוסלים. יש מחאה אבל אין פירוד. יש מחאה על טומאת הגויים, אבל צריך בסוף להחזיק עמדה שאנחנו לב באיברים. ההתעוררות של שמעון ולוי היא תשקיף - איך אמור להיראות יהודי. מה זו טהרה שחיה בתוך החיים שלנו? זו הדוגמה היחידה שיש לנו, הפעם היחידה בחומש שאתה רואה פתאום מה טמון בעמ"י - את הצניעות. את זה רצו היוונים לעקור. הם ידעו מה זה עמ"י, וכך גם היום. וגם זה יפול.

כשקוראים בס"ת אומרים : כשמוציאים אותו "קומה ה'" ובנוחה  אומרים "שובה ה'". זה ס"ת. כל דבר שמחבר בין שמים לארץ שמים עליו את השם "ה'". יעקב מחבר בין שמים לארץ - "ויקרא לו אל אלוהי ישראל", הוא מחבר בין שמים וארץ. סה"ת נקרא אל, הוא מחבר בין שמים לארץ. ועמ"י נקרא ישראל – "כי שרית עם אלוקים". זאת לא חכמה סתם לנצח. החכמה היא לנצח כשאתה קשור גם לשמים וגם לארץ. זה שם אידיאלי – והוא ניתן גם ליע"א, כי הוא יודע לעשות זאת. הוא מחבר את השמיים אל הארץ, וזו משימתנו.  

ככל שהמציאות החומרית נראית יותר מופקרת היא קוראת לנו: התעוררו ,התעוררו.. אף אחד לא לוקח אחריות. צריכים לקום ת"ח תמימים. תמימות מתחילה מכל מילה בתורה. צריך לדעת איך להבין אותה.