פרשת וישב

מאוד יש להתרגל - שכאשר מדברים על אבותינו הקדושים לא מדברים עלינו. כלומר, אבותינו לא רק שהיו גדולים וקדושים וטהורים, ואנחנו "מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך", ואם כן מה לנו כי נדון וננסה להבין את אבותינו. אבל יש עוד נקודה שהיא לא פחות קשה להבין ולעכל, והיא ההבדל שבין יצירה של דבר לבין החיים עצמם. כלומר, בלעם הרשע אומר "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו". אומר התנחומא: אלו האבות והאימהות. לעם הזה יש שורש. זה לא חבורת אנשים שהתקבצו יחדיו לשם משימה, ואפילו תהיה הכי גדולה שיכולה להיות. אלא פה מדובר על שורש שמצמיח עץ, ולא ענפים, ציצים ופרחים. כך אומר בלעם, שהייתה לו עין חודרת. הוא לא הסתכל על המציאות באופן חיצוני, אלא הוא ידע מה המקור שמוליד את מה שרואים בעיניים. אנחנו היום עסוקים כדברי הרצ"י, באבות מספר 2. יש לנו באמת עוד אבות - שהם 12 השבטים. וכמו שא"א (אברהם אבינו) צריך לעמוד ב- 10 נסיונות קשים ומורכבים, כך 12 השבטים צריכים לעמוד בהתגדלות ובכיבוד הדדי זה לזה. זו המשימה שלהם. כל אחד מ- 3 האבות זורע זרע להופעת האומה, וכשמגיעים ליעקב בחיר האבות, הוא מוליד 12 שבטי-יה שדוד המלך קורא להם, "בני עליון כולכם". לא שואפים או רוצים, אלא, אומר המהר"ל, כמו שאברהם אבינו הוא יצירה אלוקית כך גם אבותינו 12 השבטים, הם יצירה אלוקית. והקב"ה במסגרת היצירה מייצר גם מחלוקת. כך הקב"ה מייצר. אנחנו לא נמצאים עכשיו בספר יחזקאל שכבר יש אומה שקיבלה את התורה ויש שנאת חינם ונחרב המקדש, זה לא האירוע. ביחזקאל מדובר על אומה שמחליטה שהיא לא אומה, ואז ממילא אין ערך ללב שנקרא ביהמ"ק, ונחרב הבית ואנו גולים מארצנו.

כאן מדובר על מחלוקת שפירושה - אני עוד לא מספיק מוכן כדי להתחבר. ויש פה כלל חשוב. הקב"ה קבע כלל - שכל דבר שמתגלה בכמה וכמה חלקים, זה לא אומר שמהרגע הראשון הם מתחברים. יהיו מצבים בהיסטוריה שהחלקים עוד לא ראויים להתחבר, וכמו בימנו ממש. ואם הם לא ראויים להתחבר ואין עדיין את המגנט שיחבר חלק אחד לחברו, אז הם יריבו. כי מבחינתם להתחבר זה מוות. כל עוד האיבר לא התפתח כראוי, אי אפשר לחבר אותו אל הגוף.

באולטרסאונד של עובר רואים בהתחלה 2 עיגולים: הראשון זה המח והשני זה הלב. חוץ מזה אין כלום. רק 2 איברים מתפתחים, לב ומח. כשהלב כבר מספיק חזק ובנוי, ובמח הכל זורם בו כראוי - מתחילים להתפתח ידיים, רגליים וכן הלאה. כי עכשיו יש מי שיחייה אותם. ואם יבוא רופא מתחיל ויאמר שגוף זה כבר שלם, אבל כשנשים עליו את מקל האולטרסאונד נראה רק מח ולב, הוא עלול לגרום לאישה לעשות הפלה. אין עדיין פה, אין ידיים, אין רגליים. ככה אנחנו מסתכלים גם על יוסף ואחיו. לא ברור מה זה הדבר הזה. אין פה חיבור ויש הרבה שנאה. חסרים החלקים שמחברים. ובאמת נכון, כי כל עוד המח והלב לא מוכנים אין למה להביא את שאר החלקים/איברים, הם ימותו. גם לאומתנו יש 2 חלקים, לאה ורחל, יוסף ויהודה. יוסף עם בני השפחות, ויהודה עם שאר האחים. והם לא מתחברים. אומר הרצ"י שלא צריך להתייאש. לא צריך לקרוא את פרשת 'וישב' כמשבר. הם לא מתחברים כי הם עוד לא גדלו. קודם כל המח והלב צריכים להתפתח. כל אחד הוא עולם בפני עצמו, וכשיגיע לשלמותם, כשכל אחד ידע מה הוא בעצמו, רק אז יתחילו לשלוח ערוצים וחיבורים וליצור תהליך אורגני. מאוד קשה לאדם שלם לדמיין תהליך יצירה. אנחנו רואים רק מהשלב שיש גוף שלם, אבל לפני כן יש הרבה שלבים. וצריך להקדיש ללפני כן פרשיות בתורה. כך גם למשיח קוראים "בר נפלי" - בן הנפילים. על 'נפל' אומרת הגמ' שתינוק שלא שרד 30 יום ימות נפל. כביכול הוא נולד למציאות ואומר - אני עוד לא יכול לחבר אותה. ושוב.... ושוב. עד שלבסוף הוא יכול לחבר את המציאות. זה שהוא לא יכול לחבר אותה זה לא כי הוא לא יודע, אלא כי האיברים עוד לא ראויים לחיבור. אז איך יהודה ויוסף יהיו ראויים לבסוף לחיבור? מזה שהם החליטו שהם לא מתחברים ושכל אחד התעקש על שיטתו, זה גרם להם לגדול. וכשהם יהיו שלמים הם גם ימצאו את הדרך להתחבר אחד אל השני ולייצר גוף אורגני.

בכל מהלך הגאולה המטרה היא חיבור. וכל חיבור שלא מוצלח זה נובע מטשטוש מדרגות, משטחיות, מרדידות. יוסף לא היה רדוד ויהודה לא היה רדוד. אם יהודה היה רדוד אז לא היה יוצא ממנו דוד המלך. של נעליך כשאתה מדבר על אבותינו, הם היו שיא העומק, ואדם עמוק שומר על מעמדו. אדם רדוד שאין לו עמוד שדרה מדבר כל היום על חיבורים. התורה בפרשתנו יוצאת באופן תקיף נגד חיבורים שהם לא לרצון הקב"ה.

יוסף מרגיש שהוא שייך לקב"ה וגם יהודה. 12 השבטים ידעו שהם בניו של יעקב, אך הם עוד לא ידעו שכל אחד מהם הוא תכונה בעמ"י, הם היו 12 צדיקים,אבל זה לא אומר שהם צריכים להיות מקשה אחת. אפשר שכל אחד ילך לדרכו כשיגדל. כך הבינו בני יעקב בהתחלה, ובצדק. וכמו הילדים של יצחק שכל אחד מצא לו נתיב: אחד איש תם ואחד איש ציד, כך גם בניו של יעקב כל אחד מוצא לעצמו נתיב. ואילו הקב"ה, "המגיד מראשית אחרית", אומר להם: מצוין, תחפשו נתיב. אבל בסוף תגלו שזה 12 נתיבים שכולם לאותו הכיוון, לאותה מטרה. אבל הם לא יודעים את זה בהתחלה.

זה שדבר נולד שלם עוד לא אומר שהוא מוכן. המגמה היא שהם יהיו מחוברים זה לזה, אבל כדי שזה יקרה צריך שכל איבר יתפתח בנפרד. כך עושים האחים, ולכן הם לא רואים צורך בחיבור. אבל הקב"ה יודע שנכון ש"איש על מחנהו ואיש ועל דגלו", אבל המחנות והדגלים שייכים למחנה של עמ"י. כולם שייכים לאותה מטרה.

ככה בונים דבר גדול - לכל דבר יש תפקיד. שיניים לא יכולות להיות לב.

לכן כותב הרצ"י, שלאור תפיסה שלמה זו אפשר להבין את כל החלומות, שהולכים ומתבררים, כמו שכתוב בפשט הכתובים - "ואביו שמר את הדבר". יעקב לא אמר ליוסף שהחלומות שלו לא נכונים, אלא אמר שהחלום עוד לא מבורר ולא אומרים דברים לא מבוררים. מותר לחלום וחלום זה אמת, כמו שכתוב שבסוף 'קמה אלומתי וגם ניצבה'. אבל כדי שזה יקרה צריך קודם כל שיהיו אלומות. חלום זה אמת וכל השאלה היא כמה דורות זה ייקח עד שזה יתברר.

"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - זה יקרה אבל צריך לעבוד בשביל זה, לפקוח עיניים. איך? "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם". לגויים קוראים "שכחי אלוקים". הראשון שמוזכר הוא: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". עשו לו טובה, השקיעו בו והוא שוכח, חי לבד באטמוספירה. לעומת זה בישראל כתוב - "והיו הדברים האלה על לבבך". אנו מצווים לזכור את דברי התורה. ולא רק לזכור, אלא שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו באותו היום קיבלנו את התורה. אם נברר בכל יום את התורה, אז נגרום שהחלום של שיבת ציון יהיה מציאותי "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון". אין שום נקודות חיבור בתורה, יש רק אחת - "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם". מי שנדבק בד' נקרא ת"ח - "אל תקרא בניך אלא בונייך". האיברים יגדלו כל אחד בזמנו, ותלמידי החכמים הם ידעו לחבר ולבנות. בהתחלה יוסף ויהודה לבד התחברו זה לזה, ואילו היום צריך ת"ח שידעו לחבר את הפרטים. הכי קריטי זה לחבר את המאורעות. אם מדברים על אבותינו, אז לא נראה היום את יהודה ויוסף. היום צריך לחפש אירועים היסטוריים ששייכים למשיח בן יוסף ואירועים היסטוריים ששייכים למלכות בית דוד, בימינו זה אירועים ולא אנשים. ככל שדבוקים יותר בתורה אז יודעים יותר מה לעשות. כשצריך ללמוד לומדים, כשצריך למחות מוחים.

לא אנחנו מחברים, הקב"ה מחבר! חיבור הוא טוב רק כשמגיע זמנו. אם ננסה שנייה לפני, הוא מייצר נפילת מדרגה. לכן לא אנחנו המחברים, אנחנו רק מקשיבים לזמנים שבהם צריך לחבר.

"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", "המברך את עמו ישראל בשלום", "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" - ותפקידנו הוא לזהות את זה. זה נקרא לחיות את פרשת 'וישב'.