פרשת וירא

ידוע הפס' שאנו אומרים " אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם", ואחרי זה יש פס' דומה -"אתה בחרתנו מכל העמים". כשפס' מתחיל במילה "אתה" , אומר הרצי"ה שמדובר בהחלטה של הקב"ה, זאת אומרת - יש דברים שקשורים למעשיו של האדם: מתנהג יפה- מקבל מתנות, עובד - מרוויח כסף. אבל יש בחירות אלוקיות, כלומר במילים שלנו- שלקב"ה יש צורך במציאות, ובשביל זה הוא בוחר בא"א, הוא צריך אותו כדי שיתחיל לתקן עולם, בדיוק כמו שכתוב "אתה בחרתנו" - הקב"ה צריך את האומה במציאות, בעולם, ולכן בוחר אותה.

אבל החידוש שלנו בפרשה זה איך אמור לחיות אדם - ואחרי זה אומה - שיודע שהקב"ה בחר בו, ומה זה אומר על חייו. זו ידיעה יפה, זה מאוד מרגש. אז בפרשה מגלים קצת מה א"א עושה עם זה, איך הוא חי בעקבות ההגדרה הזאת, והפס' אומר שאברהם אבינו נכנס לארץ - " ויקרא שם בשם ה' אל עולם". הקב"ה בחר בו, והוא מעדכן את העולם שיש הקב"ה, יש אל לעולם. מיד אחרי זה יש לו בנים, ובהתחלה, כשהוא התחיל לגייר אנשים, אומר הקב"ה: אני יודע מה א"א יעשה -" כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה' ", אם אתה בחירה אלוקית אז אין לך חיים אנושיים, אין לך מקום לבחירה חופשית במובן מסוים, אם הקב"ה בחר בך אתה צריך לחיות את דרכו, כי אז יש התאמה בין הבחירה לחיים. אדם ואומה שנבראו בעקבות רצון ה'- צריכים לחיות את דרך ה', שזה מתחלק לשמירה, ולא פחות מזה- קריאה בשם ה'. א"א הוא פעיל מאוד, וכך גם כותב הרמב"ם שהיה מהלך ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה , יש לו משימה, הוא נברא על ידי ה' כדי לגלות את שמו בעולם, זו המשימה שלו.

ולכן א"א הוא פעיל מאוד, בפרשה שמים לב שא"א הוא תזזיתי, יש הרבה מאוד אירועים בפרשה שבמרכז כל אירוע א"א - מלאכים, סדום , לוט, אבימלך, עקידת יצחק - הכל השם המרכזי שם הוא אברהם ומה הוא עשה באותו מקרה, ומן הסתם הוא עשה עוד המון דברים, אבל התורה היא לא ספר היסטוריה, אותנו מעניין כדי לדעת מה זה "אתה בחרתנו". אנחנו רואים רשימת אירועים שונים בתכלית, ואברהם אבינו מתמודד איתם. וראה איזה פלא- מי הטיפוסים שמופיעים בפרשה?

לוט- לא רשע סימפטי יותר מדי, מי שמוכן להוציא את בנותיו הוא לא משהו. אח"כ אבימלך מלך גרר - גונב "אחיות" רקוב, אנשי סדום - רעים וחטאים מאוד, ולא מצטרפים לזימון, יש גם את הגר - היא עם החינוך היוקרתי שלה, ישמעאל -מצחק ועובד ע"ז. בסוף יש איזה צדיק - יצחק אבינו. אומר הרצי"ה - זה לא מקרה. אם היינו מביאים את האנשים הנחמדים כמו האורחים שהוא לומד איתם למי מברכים - זה סיפור סימפטי, מרגש. למה התורה לא כותבת את הסיפור המרגש הזה? אומר הרצי"ה , צדיקים גדולים נמדדים בזה שהם מוכנים לרומם את הרשעים הכי גדולים, כדברי ר' פנחס מקוריץ' שאמר "צדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור" - צדיק שאינו גדול אוהב רשע שהוא לא שלילי עד הסוף, קצת רשע אבל לא מאיים, חמוד כזה. אבל "צדיק גמור אוהב רשע גמור" אז מספרת התורה לאן עמ"י צריכים להגיע , וכן מה צדקותו של אברהם. אז דברים טובים זה נחמד, אבל לא נדע איך מתנהג "אשר בחרת באברם" . אנחנו צריכים ללמוד איך להתנהג , ולכן מביאים את האנשים הכי רשעים, מספיק מה שאונרים "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד,זה מגלה מה זה עין טובה, זה מגלה מה זה אהבה לבריות, וכי מי שאוהב את המקום אוהב את הבריות , כדי לאהוב את המקום, את הבורא, צריך להיות מלא הכרת טובה, כל רגע נתון למי שברא אותך, מי ששוכח ש"אתה בחרתנו מכל העמים" אז הוא פחות אוהב את הבורא, וממילא גם פחות את הנבראים, כי חלקם רעים ורשעים לה' מאוד, אבל כתוב עליהם בריות של הבורא, "המכסה אני מאברהם" צריך לשמוע מה אברהם אבינו אומר. גם רש"י עם אבימלך אומר לו "הגוי גם צדיק תהרג" אומר לו אתה כל הזמן הורג, אפילו לקב"ה אומרים ביקורת, מי שגדול נותנים לו ביקורת. אומר לו הקב"ה אם לא הייתי שולח לך מלאך שיעצור אותך לא היית פה עכשיו, תירגע, ממש חסיד אומות העולם אבימלך. לכן פרשת וירא מלאה ברשעים גמורים, כדי שנדע מה זה צדיק גמור.

לוט - "ויסע לוט מקדם" הסיע עצמו מקדמונו של עולם, קדמון לכל דבר אשר נברא, ולוט אומר עם כל הכבוד כבר נבראתי , אז מה אם הוא קדמון יש לו זכרון קצר, יש הבדל בין לא לזכור לבין לברוח. לא לזכור אפשר לטפל יש כדורים, לברוח זה לדעת שיש לעולם קדמון ולכפור בו. פה לכאורה היה מצופה שא"א לא יצא לקרב והוא כופר, אפיקורס, כופר בה', אומר הרצי"ה ,נכון שלוט כופר בה' והקב"ה יטפל בו "לכל זמן ועת תחת השמיים", אבל זה לא תפקידנו , אנחנו אוהבים את הנבראים אהבה בלתי נגמרת, אני מציל אותו כי תפסו אותו רשעים, ואני בעולם כדי שהרשעה כולה תכלה, מה עם לוט והרשעה הפרטית שלו? זה לא קשור אלינו, סדום, מחוז שלם עומדים למחוק - "חלילה לך" - אומר הרצי"ה המשפט הזה הפקרת העולם הבא. קרב מול הקב"ה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" זה להפקיר את העולם הבא שלך, אבל א"א ממוקד משימה - אני אוהב את הנבראים ומוסר את הנפש עליהם, וזו האות שלי בתורה. יש לו משימה , הוא הולך עליה באש ובמים, תחת השמיים א"א עובד, זו גדלות, אברהם אבינו נכנס לא"י הכל מלא ע"ז, עמי כנען מושחתים, וא"א מתחיל לעבוד, לנקות, ואומר הרצי"ה "דרך ארץ קדמה לתורה" דרך ארץ הכוונה מידות, "הרחמנים ביישנים גומלי חסדים" המידות של א"א שמגיעות מ"אתה בחרת באברם" זה מפתח מידות שבעקבותיו אחרי זה אפשר לקבל תורה, ולכן אומר הרצי"ה שכשמדברים על מידות, התורה היא המגדירה מה הן המידות, לא לקום באוטובוס כי "דרך ארץ קדמה לתורה", אלא אתה צריך להיות א"א. זה לא שהמידות הן לא קשורות לתורה, המידות הן חלק מן התורה, זה חומש שלם המתווה לנו מה הן המידות שצריכות להתפתח - אלה ואין בלתן. ולכן הרשעה מתחילה בערבים שעובדים ע"ז, משתחווים לאבק רגליהם, וא"א אוהב רשעים, רץ אליהם, מביא אותם מעצמו , מכניס אורחים,  נכון שהמדרש אומר שאמר לקב"ה המתן, אבל אפשר גם לומר שהוא אמר לקב"ה אני לא שכחתי למה נבראתי - כדי לעשות, אסיים את המצווה ונמשיך לדבר, אבל לא קראת לי בשביל לדבר, בחרת בי כדי להשפיע טוב בעולם ללא גבול. וכן ממשיכים הדברים ומביאים לנו דוגמה הפוכה - גם לוט הכניס אורחים, כל מי שמכיר את לוט היה עדיף לא לדבר על היצור הזה, גם לוט מוכן להכניס אורחים, אבל רק כשהוא יודע שהם מלשנים, אבל אצל א"א "הנה שלושה אנשים ניצבים" ועוד אנשים פשוטים, זה נקרא "אוהב את המקום אוהב את הבריות".

בסופו של דבר מגיעים אל האהבה הכי גדולה אל ה', היא עקידת יצחק. א"א הולך רואה ענן קשור על ההר, ענן זה משהו שמימי שנוגע בארץ , ענן על ההר כמו ענן על המשכן. א"א אומר : הענן = הקב"ה על ההר, הוא מחובר פה למציאות, קדמון לכל דבר אשר נברא, "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", זה השיא. אומר המדרש שאומר ה' יראה(בחיריק) מתחלף לה' יראה(בצירה), לשון עתיד, שם נקבע מי זה עם ישראל. רואים עננים קשורים על ההר, את הקב"ה מתגלה במציאות, ושם אנחנו נבחנים. אין בעיה לעשות את רצון ה' כשזה לא במציאות, אבל כשצריך לוותר על המציאות זה המבחן האמיתי, מה עדיף - דבר ה' הנצחי או המציאות הנראית עכשיו.

בהפטרה כששאל בעלה של האישה למה את הולכת לנביא?, שואל הרצי"ה מה זה להקביל פני רבו ברגל, בחגים יש יותר קדושה במציאות אז גם אצל הרב יש דברים שלא מתחדשים כל השנה, עולים לרגל. אבל יש עוד הסבר, אומר הרצי"ה - שימוש תלמידי חכמים, פירושו של דבר דבקות, קשר, הקרבה, ולכן שימושה של תורה , כלומר הדבקות בתורה, הקשר לתורה, ההקרבה, התורה עוברת ברב רבנן ותלמידיו, הקשר אל הרב בונה לך קשר יותר גדול אל דבר ה'.

וזה מה שהאישה עושה, גם כשבנה מת - היא לא מאבדת כיוון ואומרת גם לזה יש רצון ה'. הקב"ה קשור על ההר, רק שאני לא במדרגה להבין, אני אלך אל הרב  ואבין דרכו את רצון ה', את דבר ה', זה השימוש ת"ח שהאישה מלמדת אותנו, הצדקת הזאת. אבל למה דווקא דרך אישה ולא איש? אומר הרצי"ה אישה היא הצד הכללי שלה הוא יותר בולט, היא אומרת "שעשני כרצונו" , איזו אצילות, ככה צריך להקבלת פני הרב, ככה צריך לבוא ללימוד התורה - "שעשני כרצונו".