פרשת ויקרא

מביאים פה בשם ר' שלמה קלוגר שאנחנו נמצאים עכשיו בפרשה שמגיעה אחרי סיום חומש שמות וכן התחלה של החומש הבא. וכך היה אומר: "שמחים בצאתם וששים בבואם". שמחים בצאתם - סיימנו את חומש שמות, משה רבינו הקים את המשכן וכל הכלים הוכנסו למקומם, כבוד ה' מלא את המשכן .

עכשיו אפשר להתחיל לעבוד את ה'. עד עכשיו היה נתק. הקב"ה בשמים ואנו פה בארץ, ולא היה שום מקום של חיבור.

ששים בבואם - אנו נכנסים למשהו חדש, לספר ויקרא, באים לכל עבודת הקורבנות אליה צריך לבוא בשמחה וברוממות. אבל זו לא שמחה של ילד קטן זו שמחה של כובד ראש, "פקודי ה' ישרים משמחי לב" - שמחה על האחריות. איזו אחריות גדולה יש לנו, המידה האלוקית שלנו רוצה את ה'. זו שמחה עצומה וצריך לעשותה באהבה אבל גם ביראה, ולכן המשפט ממשיך "עושים באימה רצון קונם". בעצם, ספר ויקרא שעוסק בתורת הכהנים, בעבודת הקורבנות, וודאי בחלקו הראשון - הוא המשך ישיר של ספר שמות. יש בזה תורה ועבודה. תורה – הקב"ה אומר לנו את הדרך. תבנו לי בית, שימו ארון, פרוכת, מנורה, מזבח ושולחן, ואז תתחילו לעבוד. לא כאותם המדענים המטופשים שאומרים שכל חומש ויקרא מדבר על תאוות של הכוהנים שאוכלים בשר. כוהנים לא חיפשו בשר. הכוהנים ברוב הזמן לימדו את עמ"י תורה. הייתה להם משמרת אחת בשנה בה עבדו בבית המקדש. הקב"ה אמר: כדי שאני אוכל להופיע בעמ"י והם יוכלו להישאר קרובים אלי, צריכות להיעשות עבודות במקדש. יהיו עבודות בהן כל הקורבן יעלה לה', יהיו עבודות בהן גם הכהן יקבל חלק מהקורבן, ויהיו כאלה בהן גם עמ"י יאכל מהקורבן. אלו הוראות מדויקות שבאות ללמד איך מתקרבים לה'. לכן הקורבן הראשון עליו נלמד הוא 'עולה'. "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'", 'יקריב' - לאן ההתקרבות? אם אדם ישב על ספר בראשית חזק, על מידות האבות, ואח"כ שמות וכל סיפור מתן תורה, יציאת מצרים והמשכן - אז בלי קשר לחטאים הוא מבקש להיות קרוב. הוא אוהב את ה', הוא שמח להיות בן לעם הנבחר, ולכן הוא ממש רוצה לפנות לה' ולשמוח בו.

"ואני קרבת אלוהים לי טוב" זה היהודי הנורמלי, אדם שרוצה להתקרב לה'.

היום כשאין בית מקדש לצערנו, נראה את זה בתפילתנו, שכולה היא כדי שהקב"ה ועם ישראל יהיו קרובים.

מי שלא מבין את המשמעות שמתחילים מקרבן עולה, פספס את כל החומשים הקודמים. כל ההכנות שהיו לנו, באו כדי ליצור בריאה חדשה שמבקשת את קרבת אלוקים.

הבריאה הזו היא האומה הישראלית. היא אינה רוצה גם את ה', היא רוצה את ה'. היא כל כך מעריצה ומעריכה אותו עד שהיא רוצה להיות הכי קרובה אליו. לכן כל מי שאומר שטבע העולם הוא שהאדם חוטא ויש נפילות - זה לא האמת. טבע העולם זה התקרבות לה'. אם טבע העולם היה החטא, אז התורה היתה עוסקת בקרבן חטאת תחילה, ואז גם לא היה קשר בין ספר שמות לויקרא, בין מתן תורה לעמ"י. כי אם מגיעים לעבודה רק האומללים שצריכים קרבן בגלל שכל היום נופלים - זה זיוף וזה לא עובד.

המבחן הראשון הוא - איך אמור להיראות אדם מישראל שעיכל לתוכו את 2 החומשים הראשונים. הוא משתוקק להתקרב. בהמשך מגיע גם "נפש כי תחטא". כלומר, גם זה יכול לקרות. אומר שלמה המלך, "גם בלא דעת נפש לא טוב". כשאין דעת, אוי ואבוי איך עלולה להיראות הנפש. כשאדם לא פועל מתוך דעת הוא נהיה חייתי, דבר שגורם למרחק וצריך להתקרב מחדש. אדם שמביא קרבן עולה או קרבן חטאת, שניהם קורבנות ושניהם מלשון התקרבות. אבל הראשון מקריב כי הוא קרוב לה' ורוצה להיפגש איתו. ולעומתו החוטא רוצה להתקרב, כדי לשוב אל מקורו ואל שורשו. אלו שני עולמות.

אדם שהולך בדרכי האבות - שעיין בבראשית, ומתעלה להבין מי זו האומה – שעיין בשמות, הוא חפץ להקריב קרבן עולה. דעת רצינית גורמת לרצון להיות 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא'. אחרי זה יכולות להיות גם נפילות.

זה נורמלי - כשמתקרבים לה' יכולות להיות נפילות. הגמרא בברכות אומרת "שחיטה בזר כשרה". אחרי השחיטה יש לקחת את הקורבן ולהקריבו על גבי המזבח, שדרך פעולה זו האדם מתקרב לה'. בשביל זה יש כוהנים. הם יודעים לקחת את הקורבן, כלומר אותך, את הנפש שלך, ולהחזיר אותה אל המקום הכי קרוב לה'.

קורבן חטאת זה לא קורבן אידאלי, מציאות של חטא היא לא לכתחילה. לעומת זאת עולה זה לכתחילה.

בין העולה לחטאת יש קורבן ביניים – קורבן שלמים. קשור גם לקרבן של נדבה. קורבן השלמים לא נשרף כולו על המזבח, אלא נאכל גם ע"י האדם המקריב. למה? אומר הרצ"י, בקרבן שלמים יש שותפות בין הקב"ה והאדם - כל אחד אוכל חלק. קרבן שלמים מחבר שמים וארץ. הקב"ה ואנחנו משתתפים באוכל ומגלים כך את החיבור שבין האלוקים לאדם. אם כך, מדוע שלא יהיה הקורבן הראשון שמוזכר? לא! הקרבן הראשון מגיע מענווה. מי אנחנו שנאכל עם הקב"ה?! רק אחרי שהאדם מגיע למצב עולה, יכול להגיע גם שלמים. במצבים מיוחדים מביאים קרבן שלמים. רק אחרי זה מגיעים לחטאת. זה קורבן שדורש הכנות. החטאת צריכה וידוי ותשובה - ובלי זה אין ערך לקרבן. כמו שכתוב: חטאת, אשם, מיתה ויום הכיפורים - כולם אין הם מכפרים אלא עם התשובה. נכון שביום הכיפורים אמר הקב"ה סלחתי כדבריך. אמת. אבל זה תלוי ב40- ימי תשובה, בסליחות, בוידוי, בתחנונים. אין דבר כזה תשובה סתם ככה.

"גם בלי דעת נפש לא טוב" - אדם צריך לשוב בתשובה על זה שהוא עושה דברים ללא דעת. אנחנו לא רוצים שתהיינה עוד נפילות לכן יש הכנה לקרבן.

יש חטאת יחיד – אדם פרטי ויש גם חטאת ציבור, כמו שיש תשובה של היחיד ויש תשובה של הציבור. כמאמר הגמרא הידועה: "אם חטא יחיד אומרים לו לך אצל יחיד, דוד המלך". שכל מה שהקב"ה הכניס את דוד המלך ל"חטא" היה כדי ללמדנו על התשובה. דוד המלך לא ילמד אותך איך מקריבים קרבן חטאת הוא ילמד אותך איך עושים תשובה. אותו כנ"ל אומרים גם לציבור: לכו אצל ציבור - מעשה חטא העגל, ותלמדו משם איך עושים תשובה. מה היא חטאת ציבור? חטא של בית הדין הגדול שבלשכת הגזית. יכול להיות שהם שגו. ויש גם עוד חטאת - חטאת המלך. מה המיוחד בדוד - הוא יחיד או ציבור? אומר הרצ"י הוא קודם כל מלך. דמיינו בבקשה את דוד שהיה גיבור, ועם זה הרביץ תורה בעמ"י. "וכן היה דוד מלך ישראל עושה מקהיל קהילות בשבת ויושב בקהל ודורש...", וכן עדינו העצני וכו'. ומה זה מלך? אומרת המשנה "מלך אין על גביו אלא ה' אלוהיו", אין אופציה לבלבול יותר גדול מאשר להיות מלך. מלך הוא אחראי ומוביל את הכול, יש לו כח של החדרת התורה מצד אחד, ושל ניצחון במלחמה מצד שני. הכח הזה נובע מכח האומה, ולכן כל רגע הוא צריך לדעת שהוא שייך למינוי אלוקי. אבל לפעמים המלך יכול להתבלבל...

ועוד קרבן אחד - אשם.

זה לא חטא רגיל. אלא על שבועת שווא, מעילה בקודשים, וכד'. אמנם נכון שיש בית מקדש שמקשר בין השמימיות לארציות, אבל צריך להיזהר לא להישבע בשם ה'. הקב"ה ירד למטה אבל הוא נשאר אלוהי. זה שהוא ירד ונמצא אתנו למטה לא עושה אותנו שווים.

מסכם הרצי"ה ואומר, כך יש אפשרות לתיקון לכל סוגי המשברים. למה צריך לעשות עבודה במזבח? בקודש? זה בגלל שהיחיד שיכול לתקן את המשבר זה ארון העדות בנמצא בקודש הקודשים. כמו שהתורה היא זו שיכולה להאיר את אורה על הכלכלה והחוכמות שהן השולחן והמנורה, לא פחות מכך היא יכולה להאיר את אורה גם על המצבים המסובכים. רק התורה יש בה כדי לברר מה הסיבוך פגם ואיך מחזירים את האדם למקומו הנכון. רק התורה! זה לא מתחיל מאיתנו.

המלאכה המרכזית במשכן בהקרבת הקרבן הייתה הדלקת אש. מביא הרצי"ה את הגמרא ביומא שאומרת, שמצווה להביא אש מן ההדיוט אע"פ שיש אש שיורדת מהשמים.

אז למה צריך את האש שלנו? אומר הרב שזו אש שכולם חשים מה היא עושה. מחממת, מאירה , שורפת, מבשלת. אבל מה זה אש? אין לנו הסבר . אומר הרצ"י - אש זה דבר אלוהי. למה הקורבן עולה עם האש? כדי שתדע שכל מה שאתה עושה בעולם יש לו ערך רק כשהוא נמשך מהשמים. וזה התיקון - תעשה ותפעל בעולם, אבל להתקרב ולעשות ולפעול זה רק כשאתה ממשיך את רצון ה'. אדם עושה פעולה מצידו, ובאה פעולה מן השמיים ומשלימה את הקרבן. חטא לעומת זה, זו פעולה אנושית פרטית. מסיים הרצי"ה ואומר, שורש הכהנים – זה אהרון הכהן. הכוהנים אומרים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו...", מה זה קידשנו בקדושתו של אהרון?

"אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". האהבה של אהרון הכהן לעמ"י לא הייתה חיצונית כדי להחזיר אותם בתשובה, אלא האהבה הייתה אמיתית וזה גרם שנמשך מזה קירוב לתורה.

וכמו שלומדים מהאש של המזבח איך עושים עבודה, כך לומדים מאהרון איך מקרבים את הרחוקים מעם ישראל.

אהבת ה' את ישראל אינה תלויה בדבר. אהרון אוהב את ישראל – "כי עם זו יצרתי לי", ומזה לכול יהודי יש ערך. ואנו יודעים שלכל הפעולות שלנו יש ערך כי הקב"ה ציווה לנו אותם, וזהו שאומרים הכהנים "קידשנו בקדושתו של אהרון", ומברכים אותנו שכמו שידע אהרון להשתמש בקדושתו, נדע גםאנחנו להשתמש בה רק ע"פ רצון ה' וע"פ דרכו.

שבת שלום !