פרשת ויגש

במסגרת חוק הזוגיות שהרצ"י מבאר בפרשיות התורה, אחת לכמה זמן נוסף בשיחות עוד ביאור למה צריך שעניין שעוסקים בו תהיה בו התבוננות כפולה. אצלנו בפרשה הרצ"י רואה לנכון להסביר את הצורך בשני צדדים. הרב מציין שהצד הראשון בו אנו נפגשים קוראים לו כלל, והצד השני הוא פרט.

מה הכוונה? ’כלל‘ הכוונה - למשל, כשאדם פוגש מישהו הדבר שהוא יודע להגיד על אותו אדם זה שהוא אדם חי - זו נקראת הכרה כללית. כללית הכוונה גם לסתמית. אבל זה לא הדבר היחיד, משום שזו גם הכרה שהיא שלילית. כי בעצם אתה אומר שהאדם הזה חי, וההמשך זה גם שהוא לא מת. כשאתה אומר שזה אדם, זה גם אומר שהוא לא חיה. זאת נקראת הכרה על דרך השלילה. אבל בשלב הבא, מצד ’הפרט‘, צריך גם להכיר את האדם בצד החיובי שלו - מה תכונותיו, הלב שלו, מחשבתו וכו'. זו כבר הכרה חיובית. אפשר לומר בשביל הדוגמא שזה קצת דומה למפגש למטרת חתונה. נפגשים עם אישיות - בהתחלה יש היכרות כללית, שהיא חשובה בשביל ההכרעה אם להמשיך את הקשר. אבל אי אפשר להישאר רק עם זה, צריך להעמיק גם אל תכונות האופי. לכן אלו 2 צדדים של דבר אחד, שלכל צד יש ערך בפני עצמו.

הפרשות שלנו ’ויגש‘ ’ויחי‘, הן פרשיות שמלמדות מה זה ציבור. לעתיד לבוא הציבור של עמ"י ימנה מיליונים של אנשים, אבל בראש ובראשונה יש הכנה - קודם בוא תבין מה זה ציבור, תלמד מה זה ציבור.

השלב הראשון כותב הרצ"י - זה סיבוך. למה? כיוון שעד שמגיעים להבנה איך כולם שייכים לגוף אחד, קודם כל נוצרים האיברים, כל אחד בפני עצמו. כשהיד גדלה זה ממש לא מעניין אותה המצב של הרגל. עכשיו אני גדלה ומעניין אותי להיות הכי שלמה בתור מי שאני, בתור יד. גם בציבור בשלב הראשון אין שיתף פעולה בין החלקים השונים, כל חלק שומר על הזהות האישית שלו.

כשמדובר על 12 ילדים שלכל אחד אין בעולמו אלא את עצמו, זה מסובך. במיוחד כשיש ביניהם שני מלכים - יוסף ויהודה. המצב הזה מוביל לפיצוץ. מלך הוא מי שמוביל את העם - "ויגש אליו יהודה", אומרים חז"ל שלא כדאי היה להיות באותו רגע באזור. קולו של יהודה אל מול יוסף זה דבר שכל אדם נורמאלי היה בורח ממנו. שני מלכים שהם שני מנהיגים, זו מציאות של התנגשות עד שהם יבינו שהם מיועדים להיות אחד על גבי השני... אבל כדי שיבינו את זה צריך שכל אחד יהיה מלך בעצמו. יהודה הוא מלך - הוא לא מוותר על בנימין. יוסף הוא מלך - הוא מחזיק את כל האחים וטוען כלפיהם אתם מרגלים וכו'. שני מלכים!! אבל כיוון שפה מדובר על "הצגה" אז זה נגמר באיזשהו שלב -"ולא יכול יוסף להתאפק". באותו רגע מסתיימת ההצגה וגם ההתנגשות.

כולם רוצים ציבור, רוצים אחדות, וכדי להתחבר מטשטשים את הזהות. לא כך בונים ציבור! צריך ללמד את עמ"י את פרשת ’וייגש‘, ציבור בונים כך שגם יוסף וגם יהודה כל אחד עומד על עניינו בכל הכוח. מוכנים להילחם עד הסוף, עד ש"לא יכול יוסף להתאפק". עד שהקב"ה אומר: הגעתם למיצוי כוחכם - עכשיו אפשר להתחבר. לא מחברים את עמ"י כשבא לך, אין מצוות חיבור כי בא לי. לא מטשטשים! יש בפרשה שלנו שיעור יסודי בענייני ציבור - יוסף נלחם על עניינו, וגם יהודה נלחם על עניינו, בכל הכוח ובכל האמת, עד שהקב"ה נכנס לאירוע ואז "לא יכול יוסף להתאפק". כך בונים אומה! מי שחושב שנשוב ארצה ומיד נעמוד שלובי ידיים, זה לא ממש עובד כך. יש קרבות - בין אנשי הקודש, בין קודש לחול, בין שמאל לימין. קרבות זה מתיש, אבל זה לא כדי שנטשטש דבר תורה לפרשת ויגש מאת החייל הקדוש עמיחי רובין הי"ד סיכום על פי שיעור של הרב עוזי חובב בשיחות הרצי"ה קוק זצ"ל את הזהות. לטשטש זה לא יעזור כי ציבור בנוי מאיברים שלמים ומלאי עוצמות. ואם אתה בא ומטשטש, אז לא רק שאתה לא יוצר ציבור אתה בעצם עושה ציבור חולה. אתה הורס במו ידיך כי התחברת לפני שהיית מוכן. ציבור זה דבר אלוקי, ולכן יודעים השבטים - שזו לא החלטה שלנו מתי מתחברים. הקב"ה מחליט. הקב“ה יודע מתי התזמון הנכון לחיבור החלקים השונים.

"תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מה זו תורה? הוראות איך מסתדרים בעולם מסובך - זה נקרא תורה, הוראה. מה זה כל השו"ע? סיבוכים! כי צריך הדרכה אלוקית כדי לזהות כל סיבוך - האם זה סיבוך שעניינו חיבור, או שזה סיבוך שעניינו ’כל דאלים גבר‘ ואי אפשר עדיין להתחבר. צריך עדיין שכל חלק ימשיך להתחזק לעצמו. זו המשמעות של תורה, כי היא היחידה שבאה מלמעלה ויודעת ללמד אותנו בכל סיבוך, מתי צריך לעשות ומתי צריך להזהר לא לעשות. לכן צריך את התורה שציווה משה שבונה את קהילת יעקב. התורה מגלה איך בונים את 70 הנפש שירדו מצרימה. לכן אי אפשר להקים אומה ללא תורה. יש כוחות שמתפתחים, יש מלחמות... אם כל חלק לא לומד אצל רועי ישראל מה לעשות, הוא עלול לאבד את הזהות שלו.

ובחזרה למה שבו פתחנו - מה זה ציבור? באופן כללי, סתמי -זה ויכוחים וסיבוכים. זה ציבור, ואי אפשר להגדיר הגדרה אחרת.

לכן יש לנו אבות מספר ,2 שמלמדים אותנו איך בונים אומה. ואי אפשר לבנות את זה אחרת, זה נגד הטבע. תמיד בשלב הראשון נראה שנאה.

תפקיד הרב זצ"ל זה כמו שראינו אצל יהודה, הצד הרוחני. תלמידי החכמים רואים מה עתיד להיוולד. הם לא מגלים, אבל הם יודעים מה עתיד להתגלות ולכן הם ישר יוצאים לקרב ונלחמים על האמת. מי שיודע שבסוף האומה תתחבר, הוא פועל למען האחדות. איך? בזה שהוא עומד על שלו, לא מגמגם ולא מתבלבל.

כך הוא שמר על האחדות, עד שעמ"י לא יוכל להתאפק ויגיד ’הוציאו כל איש מעלי‘. מי שלומד את ספר בראשית הוא לא לחוץ. זה הרבה יותר קל כשיודעים שזמן החיבור הוא זמן אלוקי.

היום הפכנו את היוצרות ונהיינו במקום הרבנים. התפקיד של לומדי התורה זה לבנות את האיברים הכי חשובים בגוף, את הלב ואת המוח. במקום זה נהיינו סנדלרים שמחברים חוטים. זה לא נקרא לעזור לאומה זה לפגוע בה. בבית שני הייתה מלכות זמנית של החשמונאים, ואמר על כך הרמב"ן שהחשמונאים קיבלו עונש. לעומתו אומר הרצ"י שהם לא קיבלו עונש, שהרי זה מה שהם היו צריכים לעשות. הם )החשמונאים( ביקשו להציל את האומה. האם יוסף לא יודע שיהודה הוא המלך?! בוודאי שהוא יודע. אבל כשמדובר בעניינים מעשיים כלכליים, אז לא נותנים לדוסים לגעת. אם הם מחזיקים טוריה יוצאות להם שלפוחיות. אז זה לא מתאים לעולם התורה אלא לעולם המעשה. עד מתי נותנים לעולם המעשה להוביל? מתי עולם המעשה לא יוכל יותר להתאפק? כש"ויגש אליו יהודה". כשהקודש יגיד את דברו, כשהקודש ילחם על צניעותנו וטהרתנו. כוחנו באחדותנו זה נכון רק כשכל האיברים חזקים.

בסוף מסיים הרצ"י בדבר מדהים - "הירידה למצרים זו הכנה ליציאת מצרים". אם כך, אז בשביל מה לרדת בכלל? א. כי ככה הקב"ה אמר. ב. היום אנחנו גם יודעים למה - "כי עם ישראל זה גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו". הם יושבים שם בארץ גושן ואנשים מתפעמים מהם. ואחרי שמתפעמים מהם הקב“ה מוציא אותם משם וכל העולם מתמגנט אליהם, הולך אחריהם. כמו שאמרה רחב שכולם עוקבים אחרי עמ"י, אחרי כל מה שקרה איתם. וכמו יתרו שעקב אחרי עמ"י.

בשביל החשיפה הזאת צריך לרדת למצרים. אבל, יחד עם זה צריך לדעת לשמור על העמדה שלנו. בהפטרה רשום ש‘עץ יהודה‘ ו‘עץ יוסף‘ יתחברו יחד ויהיו לעץ אחד. אבל קודם כל צריך שיהיו עצים. לא הזרעים מתחברים, זו לא הכלאה. אלא כל עץ גדל בערוגתו, וכשיהיה מוכן אז נחבר. כשאתם דבקים בה' אלוקיכם, כשכל אחד פיתח ומצא את עניינו, אז - חיים כולכם היום. זו משימתנו בע"ה.