פרשת בשלח

הרצי"ה מזכיר שיש לנו 4 שבתות בשנה שיש להן שמות מיוחדים - תשובה, נחמו, חזון, ושירה. השבת של פרשת בשלח נקראת 'שבת שירה', כמובן זה בגלל "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", שזה עיקר הפרשה. אבל הרצי"ה מראה שהשירה הזאת נמצאת באמצע הפרשה - יש חלק בתחילת הפרשה, ואז יש את השירה, ואחריה יש עוד חלק על מצוות השבת, המן ועמלק. אז אמנם קוראים לה 'שבת שירה' אבל צריך להבין את כל המהלך בפרשה.

החלק הראשון בפרשה מדבר על להוציא את עם ישראל לחירות עולם. וכמו שכבר ראינו, יש עם של עבדים והקב"ה צריך לעשותם לעבדי ה'. כדי לעשות אותם לעבדי ה' צריך קודם כל לשחרר אותם מהעבדות שהם היו בה. שזה לא רק שחרור פיזי שהם לא במצרים, אלא זה גם דבר רוחני - בלי עבדות. אז הפרשה שלנו בתחילתה מספרת על שחרור עמ"י מהעבדות שלהם לגמרי.

כך גם בחלק השני של הפרשה, במעבר מהמצב שבו אנחנו עבדים למצרים, למצב שבו אנחנו עבדי ה' ומקבלים תורה – רואים שגם מתן תורה צריך הכנה. לסיכום, יש פה שלבים של הכנה: א. סיום העבדות ב. קריעת ים סוף. לגבי מתן תורה רואים את תחילת ההכנה לקראת מתן תורה. שצריך להקדים כמה מצוות ואז אפשר להתקדם אל היעד של מתן תורה.

מה המצווה הראשונה שמופיעה לאחר קריעת ים סוף? "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו". מבאר רש"י : שהיה ניסיון לעמ"י האם הם ישמרו את השבת. הניסיון היה על ידי המן שאמרו לעם ללקט ביום שישי בשביל יומיים, מפני שיש יום מיוחד שבו המן לא ירד.

למה יש ניסיון דווקא בעניין השבת? הרצי"ה מסביר דבר מאוד חשוב: אנחנו אומרים בכל שבת "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות... כי לעמך ישראל נתתו באהבה". מתוך זה לומדים - "גוי ששמר שבת חייב מיתה". למה השבת לא קשורה לגויים? למה אין שבת לגויי הארצות?

 מסביר רש"י - למה שהגוי ישבות? הרי הוא צריך לעבוד ולעסוק ביישובו של עולם. אם גוי שובת ולא עובד זו סכנה לאנושות. כלשון הרב במאמרי הראי"ה: "אם יינתן להם יום שביתה מבלי צורך איש לרעהו, הם יהפכו לזובחי אדם". אם ינתן להם יום שבתון זה יהפוך להיות היום הכי מסוכן. העבודה מרגיעה אותם. להבדיל מעם ישראל, שאצלנו, אומר הרב, שבת היא כנגד מידת הרחמים, זמן שבו הרחמים גדלים. וזה שייך רק לאומה שזה הטבע שלה מתאים לשבת - ישראל רחמנים בני רחמנים. ולכן אפשר לתת להם שבת ולגויים לא.

מסביר הרצי"ה: מכאן יוצא ששמירת השבת - "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", מברר שכל עניין התורה מרוכז בשבת, כי שבת זה התלות בקב"ה. לא עושים כלום והקב"ה מטפל בנו. זו כל התורה כולה - הקשר בין רבש"ע לעמ"י.

ולכן זו המצווה הראשונה. מסיימים עבדות למצרים, יש את קריעת ים סוף, ומיד מקבלים מצווה ראשונה - תלות בקב"ה - מיד עוברים מעבדות למצרים לעבדי ה', בלי פירור של חופש. זה פחות או יותר מהלך הפרשה.

עניין נוסף, התורה אומרת "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים". אומר הרצי"ה : יש פה נבואה שנצרכה לדורות - הכוונה שיש פה יסוד שנוגע לכל החיים. הקב"ה מתחשב בחולשות, זה היסוד. הקב"ה יודע לשנות את המציאות גם דרך החולשות. יש פה עם שיצא ממצרים, והקב"ה יודע שאם הם יכנסו מיד למלחמה הם יחזרו למצרים - הם יפחדו.

אומר הקב"ה: אני אסדר את המציאות בצורה כזאת שנתקדם עם החולשה הזאת, לא נתעלם ממנה. זה מאוד הגיוני שעמ"י יפחד לאחר כל שנות העבדות. מה עושים כדי לעכב ה'הוה אמינא' שתעלה לעמ"י על השיבה למצרים? הקב"ה יודע לסדר את המציאות גם כשהיא לא לכתחילה. וגם בהמשך, אם רואים במהלך ההיסטוריה של עמ"י שקורה איזה מהלך לא הגיוני שבו נותנים מקום לחולשות - לומדים מפרשתנו שיש מקום לדבר כזה. כדי להשתחרר מעבדות, צריכים לפעמים ללכת גם בדרכים עקלקלות, בגלל שהמטרה היא גדולה. לכן "לא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים". מי יודע להתעכב על חולשות? הקב"ה. אבל - לו מותר דבר תורה לפרשת בשלח מאת החייל הקדוש עמיחי רובין הי"ד סיכום על פי שיעור של הרב עוזי חובב בשיחות הרצי"ה קוק זצ"ל ולנו אסור. למנהיגי הדור מותר ולנו אסור. אנחנו לא זורמים עם חולשות. אנחנו צריכים לנהוג בלכתחילה האלוקית. הקב"ה יכול להחליט אחרת אבל אנחנו לא.

יש בפרשה הזאת עניין נוסף שהוא 'כניסה אלוקית ב100 קמ"ש' - "וחזקתי את לב פרעה". בדרך כלל "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", אבל יש זמנים שהקב"ה עושה משפט. כמו שעשה עם סדום, כשדיבר עם אברהם אבינו "המכסה אני מאברהם". יש מצבים שפוגעים בעמ"י, אז הקב"ה מתערב בבחירה וגורם לפרעה לצאת למרדף ולהעלם. עד כדי כך שר' יהודה הלוי בפיוטו על שירת הים אומר "הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית". 'הטבעת בתרמית'?! כן! יש מצבים שבהם הקב"ה נכנס למחשבות של בני אדם, ומתי שרוצים לפגוע בעמ"י, אז הקב"ה יכניס לו לראש לצאת לקרב ראשון ושימותו כולם יחדיו.

היסודות האלה באים לפני קריעת ים סוף, כי זה מאוד חשוב לעמ"י לדעת שלפני שהוא יהיה עבד ה', אז שיידע שלוקחים עליו אחריות. שידע שאם צריך איגוף בשביל עמ"י אז יהיה, ואם צריך להיכנס לראש של הגויים אז גם זה יהיה. לכן תחילת פרשת השירה שלנו היא מאוד חשובה בדרך להשתחרר מהעבדות. חלק מזה זו גם הידיעה של עמ"י שה' ישמור עליהם. הידיעה שהם היו עבדים, ובגלל זה בהתחלה יש חולשות, וה' יטפל בחולשות ובמי שירצה לנצל אותן, קרי פרעה.

בגלל זה כתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". יוצאים לשון הווה, כיוון שכל רגע ורגע לאורך כל הדורות אנחנו יוצאים ממצרים, וזה בגלל שעוד לא הגענו לחירות של תורה. כשכל האומה כולה תכריע שרק התורה היא נר לרגליה, אז יהיה אפשר לומר שיצאנו ממצרים. ובכל רגע אחר שהוא לא זה אנחנו עדיין ביציאה, כי החירות האמיתית זה תרי"ג מצוות.

בכניסה לארץ ישראל רחב אומרת למרגלים "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם". מדבריה של רחב מובן - שמהו הנס הגדול שכל כך השפיע עליהם? שבמקום הים נהיתה יבשה. והם היו בשוק מהיבשה שהופיעה. ובאמת זה נכון. אבל המהר"ל כותב שעיקר הנס היה במים, לא ביבשה. מה הכוונה? יש שלושה שלבים בקריעת ים סוף: א. המים נקרעים ב. המים נהפכים להיות חומה, "והמים להם חומה". הנוזל נהיה מוצק ג. "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", פתאום הקיר חוזר להיות טיפות וכל טיפה חוזרת למקומה.

המטרה בקריעת ים סוף הייתה אחת : שנבין שמה שאנחנו רואים כדבר טבעי - זה בעצם נס. לכן, לא התופעה שנהייתה יבשה זה הנס. אלא שמה שנראה מים שזורמים באופן טבעי, מתברר שהם זורמים באופן ניסי. ככה מגלה הקב"ה לעמ"י שגם הטבע הוא בעצם נס אלוקי. הנס הוא נשמת הטבע, הוא מגלה מה זה באמת טבע הרגיל אותו אנחנו רואים בשגרה.

אחרי שבנ"י רואים את זה, הם אומרים "ה' ימלוך לעולם ועד" – בלשון עתיד. אחרי שהבינו שבכל רגע, כל דבר שנראה טבעי הוא בעצם אלוקי, אז בעצם אין טבע עצמאי אלא כל העולם הוא נס אחד מלמעלה עד למטה. אין שום דבר שעובד בעולם ללא רצון ה'. ולכן המסקנה - "ה' ימלוך לעולם ועד". עכשיו אפשר באמת לצאת מהעבדות, כשאתה מבין ש"ה' ימלוך לעולם ועד". זה נקרא שיצאנו משעבוד מצרים.

זה גם מה שכתוב "נהלת בעזך אל נווה קדשך" - עם ישראל יגיע לארץ ישראל, ושם "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". היעד הסופי הוא אומה שמראה שהיא יודעת לחיות באופן שלא תלוי בטבע אלא בקב"ה.

לכן מיד אחרי זה – שבת. תדעו לכם שאתם לא עובדי אלילים, יש לכם אחריות. כל השבוע הוא בעצם סביב השבת. אדם מישראל עובד בששת ימי המעשה, ובשבת הוא מתייחד עם קונו. הוא לא עושה כלום, לא מבשל ולא עובד, ואז הוא ניגש לששת ימי המעשה בצורה אחרת, באחריות, רצינות וענווה.

את העניין הזה עמלק לא מסוגל לסבול, זה מוציא אותו מדעתו. עמלק - לא ביקשנו ממנו מים, לא ביקשנו ממנו כלום. אבל יש אומות שלא רוצות את מלכות ה' – את מלכות ישראל – את רוח ישראל – את שכינת ישראל – את קדושת ישראל - את ארץ ישראל – את תורת ישראל – את כל מה ששייך לישראל. ובגלל זה הם יוצאים נגדנו לקרב.

זה היה וזה יהיה - "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", בכל הדורות. לכן יש מצווה למחות אותו. מה שאפילו לשבעת העממים הקב"ה נותן הזדמנות לעזוב את העבודה זרה ולהיות אזרחים, אבל אצל עמלק זה לא עובד.

עניין נוסף, המן - המזון האלוקי. אוכלים אותו עד בואנו "לארץ נושבת". למה כשמגיעים לארץ כבר לא צריכים מן? "אווירא דארץ ישראל מחכים" - פירותיה של הארץ מגלים את היצירה המיוחדת הזו שנקראת עם ה'.

לכן בימינו, ברוך ה', עם ישראל נאחז בארצו. וברוך ה', התורה גדלה מאוד בארץ בכל אתר. וככל שנזכור ש"ה' ימלוך לעולם ועד" נזכה יותר ב'ה' ניסי' - לראות שהקב"ה פה, איתנו, מוביל את הכל.

השירה בפרשה נמצאת בתווך, בין סיום העבדות לבין ההכרה הגדולה מי זה עמ"י . את ההכרה הזו הצליחה לייצר השירה בקריעת הים, ולכן אחריה יכול היה עם ישראל לעבור למצוות שבת - המצווה הכי טבעית לעמ"י.