פרשת בא

הרצי"ה קורא לפרשה - סיום ההכנה ליציאת מצרים. סיום ההכנה כי בתחילת הפרשה יש לנו עוד 3 טיפולים שצריכים לטפל בפרעה - שלושת המכות האחרונות. אנחנו גם יודעים שכל מכה הייתה נצרכת. אי אפשר פחות ואי אפשר יותר. המכות האחרונות הן מעניינות, ואחת מהן היא מכת חושך. על מכת החושך אומר הרצי"ה, המבדיל בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. יש הרבה מה לדבר על מכת חושך. לפני שמופיע אור בעולם, לפני שעמ"י הולך לצאת ממצרים - יש חושך. הפסוק אומר: "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". אם אנחנו מסתכלים על המכה הזאת מלמעלה, אנחנו רואים עולם שלם חשוך ומושבות מסוימות עם אור. מי זה האור הזה? במכת דבר אומר הקב"ה למשה לומר לפרעה "והפלה ה'..." - הפליה. וגם כאן הקב"ה מבדיל בין בני האור, מי שאחראים להביא לעולם אור, לבין מי שמביא לעולם חושך. ובאמת, כל עוד הקב"ה לא מתערב אפשר לתעתע, לעבוד אחד על השני. אבל כשהקב"ה הולך לרדת לעולם - "ויהי בחצי הלילה וה' היכה...", "אני ולא מלאך...", לפני כן צריך להיות ברור למי הוא מכוון. הוא מכוון לאלה שיש להם אור, והם גם מי שיביאו אור בעז"ה. "אור חדש על ציון תאיר".

יש אומות שהן מביאות לעולם חושך. למרות שהן מלאות בכסף והן אימפריות, יש מילה אחת שמאפיינת אותן - חושך! במוצ"ש אנחנו אומרים "המבדיל... בין אור לחושך ובין ישראל לעמים", בלי ההבדלה הזאת לא מתקדמים למכת בכורות.

רואים שלפני מכת חושך פרעה אומר למשה 'אתה לא מגיע לפה יותר'. ואומר המדרש, שמשה עונה לפרעה: 'צודק! באמת אני לא אבוא יותר, אבל תראה שאתה תבוא אלי'. וכתוב גם שפרעה לא מצא את משה (כדאיתא במדרש). מה זה אומר שהוא לא מוצא את משה? כי פרעה חי חיים של חושך, ומי שחי בחושך לא יכול למצוא את האור - הוא נפרד מהאור. לעומת זה אומר לו משה 'האור הולך להתגלות, לא יועיל לך להתנגד'. בהקשר לזה יש בפרשה הרבה ביטויים כמו "ויסעו", "וילכו". גם בפרשת בשלח יש ביטוי מרכזי שבעצם מתחיל בפרשתנו - "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". מהרגע שבו מחליט הקב"ה להתגלות ולהביא אור לעולם האור הזה כל הזמן ממשיך להתגלות. ובנ"י יוצאים ויוצאים ומתגלים ומתבררים, עד שבסוף יגידו כל העמים בואו נעלה אל הר בית ה'. כל עוד העמים לא אומרים זאת, אנחנו עדין ביציאת מצרים. עוד לא השתחררנו מספיק מהחושך. התהליך הזה בעצם מתחיל בפרשתנו.

לכן, מיד אחרי מכת חושך, המכה שמסבירה לפרעה ולכל העולם למה העם הזה הוא אור וכל השאר חושך, מגיעה מכת בכורות - כי "בני בכורי ישראל". לעולם יש מנהיג ויש לו בן אחד בכור שדרכו מתגלה שאיפתו של המנהיג לעולם. וכדי שלא יתבלבלו, כשהבכור יוולד ימותו כל בכורות הדמה, "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה...".

כשהקב"ה מתגלה, מאותו הרגע הולך כל העולם בקצב של עמ"י. אנחנו עכשיו ממשיכים את יציאת מצרים, ובגלל זה כתוב שבני ישראל 'יוצאים' ולא 'יצאו'. הכוונה שאם ישאלונו: מה עשיתם בשביל יציאת מצרים? כמה הכרתם לעולם את רבש"ע? צריך להבין שיציאת מצרים זו משימה אקטיבית מתמשכת.

את עמ"י לא דוחפים ממצרים. הוא יוצא ביום ולא כגנבים, שכולם ידעו - אנחנו הולכים לנהל את העולם!

וכך צריך יהודי להיות - בראש מורם, שמח בתורתו, מאמין בשליחותו, יודע שהוא שייך לאור ושתפקידו להאיר ושום חושך לא יעכב אותו. הוא לא יעלים את המצוות והוא לא יבטל את התורה בשביל להיות עממי.

אנחנו יוצאים 'ביד רמה' ואז אפשר לקבל את התורה. בשביל לקבל תורה צריכים קודם כל אומה. כל עוד לא נולדה האומה בפועל )אי אפשר לתת(. נכון שפרעה כבר אמר בתחילת ספר שמות "הנה עם בני ישראל..." אבל התינוק עוד לא נולד. הוא עוד מתפתח לקראת הלידה. רק כשהוא יוצא הוא נולד. נוצר עם של ה'. ואז חייבים גם לתת לו ספר מיוחד. כל עוד עלם החמודות הזה לא נולד, התורה גם היא לא נולדת. אין מה לתת תורה לעולם. תורה זה לא ספר, תורה זה רצון ה'. תורה פירושו של דבר, שהקב"ה מלמד את האומה מה אמור להתגלות בעולם. זה השם של הקב"ה - "כי שם ה' אקרא".

אומרים חז"ל צריך לברך ברכת התורה – כי זה שם ה'. כשאתה הולך לקרוא בתורה אתה קורא את שם ה', את רצון ה', ולכן תברך! זו זכות - נתן לנו את תורתו, שלו. בחר בנו מכל העמים, נבחרנו אנחנו. וכשנבחרנו בתור בכורים אז קיבלנו גם את התורה – כדי להבין מה ה' אלוקינו שואל מאתנו. וזו זכות, כי מי שאין לו את זה יושב בחושך.

יציאת מצרים זה להשתחרר מהעבדות, "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". כל המטרה של יציאת מצרים היא להשתחרר מהעבדות. האם להיות עבד של מצרי?! הוא עצמו גם עבד! מצד שני, צריך לדעת שחייבים להיות עבדים של משהו. האדם לא חי בהפקרות. אבל עבדים למה? לאור. זו עבדות משמחת. ולכן יש ביטוי של הרצי"ה שאומר - אנחנו יוצאים "ממצרים לירושלים". מה היה במצרים? "את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". מסביר הסיפרי: "חינם מן המצוות". והרצי"ה מבאר ש'דג' אין לו חובת מצוות, אבל הוא גם לא עולה על המזבח.

ביציאת מצרים יצאנו מהחינם למתן תורה. אנחנו לא אוהבים חינם. חינם הוא חסר ערך, נטול משמעות. לכן בסיום הפרשה אנחנו מתחילים להתעטר בתפילין - זו גם עבדות שהרי כל בוקר צריך לשים תפילין.

אומר הרב, תפילין זה חירות. איך, הרי זו מצווה יום יומית?! התפילין מלמדים אותנו שאנחנו עבדים משוחררים. בשעבוד מצרים רכשנו תכונה אחת חשובה – העבדות. למדנו להיות עבדים. תכונת העבדות היא כדי שנהיה עבדים לקבל עלינו עול מלכות שמיים. התפילין הם הסימן שאנחנו עבדים. "למען תהיה תורת ה' בפיך" - זה סימן של עבדים שהם משוחררים מן החומרנות ומלאים חירות כשהם עושים את רצון ה'. כי הנשמה שלנו שירדה לגוף חייבת לקבל את המזון המיוחד שלה "אנא עבדא דקודשא בריך הוא". אנחנו עלולים להתבלבל ולכן קיבלנו סימן.

את מצוות תפילין אי אפשר לקיים כשליחות עבור מישהו אחר )אומר הקצות(. מצוות תפילין זו חובה של הגוף. גוף ללא תפילין זו סכנת נפשות - זו עבדות לעבדים, עבדות לחומרנות וליצרים. לכן אנחנו מחכים לתפילין. אנחנו אמורים לקפוץ מהר מהמיטה כדי לשים את הסימן הזה ולשמור עליו, וכל פרטי התפילין הלכה למשה מסיני. כמה הלכות יש על הבית והקשר ואיפה מניחים וכו' – הכל הלכה למשה מסיני. תפילין זו מצווה שאנחנו לא מבינים, אבל בע"ה נבין שזה מדויק כמו שהקב"ה אמר. ככה אדם נהיה עבד שהוא בן חורין. שהשכל שלו הוא שכל אלוקי, שהרגשות שלו הם של קדושה וטהרה. וכשנטהר כולנו כראוי, נלך ברחוב עם תפילין נקיים מכל חסרונות חומריים. ואומות העולם יראו את עם ישראל מעוטר בתפילין וייראו מאיתנו, מזה שאנחנו נשארנו עבדים. לא בגלל שעוזבים את המצוות, אלא בגלל שיש כאן עם שהוא עבד והוא משתפר ומטהר וכו'. ואז יבקשו גם כל האומות מצוות וסימנים, כי גם הם רוצים להיות שייכים לדבר הזה. וניתן להם כשיגיע הזמן מה שצריך.

אנחנו נכנסים לפרשת בא כדי להישלח ביד רמה. עוזבים עבדות אנושית ועוברים לעבדות אלוקית - זה נקרא חירות.